תרבות הצריכה המודרנית מציגה את עצמה כהבטחה לחירות: לבחור, לרכוש, להגשים. אבל החופש הזה יקר ועולה לבסוף גם בחירות האמיתית שלנו. הרצונות, להבדיל מהצרכים, אינסופיים, ולכן גם המימון שלהם אינסופי. במקום שהעבודה תשרת את החיים הטובים, החיים נעשים משרתיה של העבודה.

לא כל עבודה מדכאת, היו לי עבודות מצוינות, מאתגרות ומעניינות (ואפילו בוסים סבירים פה ושם) אבל גם הן עלולות להישחק עד דק, ובסוף את מוצאת את עצמך כבולה אליהן כי חייבים כסף. אנחנו עובדים שעות ארוכות, זמינים בווטסאפ ובמייל גם בערב, לוקחים עוד ג'וב מהצד, ויוצאים לחופשות קצרות רק כדי לתחזק את השיעבוד לצריכה שהפכה לחלק מהזהות. זהו שעבוד מסוג חדש: בלי שלשלאות, אבל עם מיילים בכל שעות היממה; בלי אדון, אבל עם לוגו החברה על החולצה. המהפכה הגדולה של תרבות השפע היא פשוטה: היא הצליחה לגרום לאדם החופשי לשעבד את זמנו מרצון, עבור דברים שאינו צריך. לא הבוס הוא האדון, אלא התשוקה הבלתי פוסקת ל"עוד".

הרצון האנושי ל'עוד' אינו רע כשלעצמו. הוא מניע המצאות, תגליות, יצירה. אבל באותה מידה הוא מניע גם את המכונה שרוצה שנקנה ושנמשיך לעבוד כדי לממן את הקנייה הזו. מרקס טעה בכך שלא זיהה עד כמה הדחף האנושי 'לרצות את מה שאין' חזק, גם אם המחיר הוא עבדות מודרנית או גירוש מגן עדן בגלל תפוח אחד שאסור היה לאכול.

למרות כל ה'חופש לקנות' יש ריקנות. קשה לדעת אם הריקנות הובילה לצרכנות או שהצרכנות יצרה את הריקנות, אבל ברור שהעגלה הדיגיטלית והחבילה מהשליח מגיעות עם טעם לוואי. ההבטחה תמיד אותה הבטחה: עוד קצת ותהיה מאושר. אבל אחרי רגע ההתרגשות, החפץ חוזר למעמדו האמיתי: עוד דבר בבית, ואת התחושה הזאת – של ההבטחה שנעלמה – מחליפים מיד ברצון הבא. החפצים ממלאים את הבית, אבל לא את המבפנים.

הבעיה איננה בצרכים אלא ברצונות, וזה הבדל חשוב. מי שקונה טוסטר כי הוא צריך, שמח בכל פעם שהוא אוכל טוסט. הבעיה היא  בקנייה המונעת מרצון שעוצב על ידי אחרים, מבחוץ, שיוצר רגע מתוק ואחריו ריקנות. זה פער בין מסמן למסומן: הבטחה לאושר מול חפץ שהוא רק חפץ. הפער הזה הולך וגדל בתרבות השפע שבה מסמנים של אושר (קוקה קולה: אנשים צעירים ומגוונים מבחינה אתנית עם זמן פנוי לבלות בעיר הגדולה והיקרה) מנותקים כמעט לגמרי מהתוכן האמיתי.

איבדנו בתרבות הצריכה רגשות טובים וחשובים כמו הכרת תודה – מה שהיה פעם פינוק נדיר ויקר ערך הפך לנורמה; מה שהיה חלום שהתגשם הפך למינימום טריוויאלי. במקום לראות את מה שיש, אנחנו רואים את מה שחסר. תחושת הסיפוק של היצירתיות – כשאנחנו מפסיקים ליצור אנחנו מאבדים חלק מהקשר לעצמנו. פעם כמעט כל אחד היה גם יצרן: סרג, תפר, תיקן, בנה, גידל או צייר. היום הידיים בעיקר לוחצות על 'הוסף לסל. אל תגידו לי ש'אין לנו זמן' ליצור; אין לנו זמן כי אנחנו עובדים ללא הפסקה כדי לקנות מה שפעם פשוט עשינו לבד.

                      אם עוד לא קראת – אז המחיר האקולוגי של הצריכה