גם אם לא השתכנעתם  מכל הטיעונים התיאורטיים, צמצום הצריכה משתלם כבר בעולם הזה. הספר הזה מראה כיצד השתחררות מהמניפולציה השיווקית, אימוץ אורך חיים של צמצום הצריכה, חיסכון, והפטנט המדהים של ריבית-דריבית על חיסכון מובילים לחופש כלכלי שיאפשר לכם, בתוך שנים לא רבות, לעשות עם זמנכם מה שאת/ה רוצה. תוכלו להשתחרר מהלחץ של הפרנסה. ייתכן שתרצו להמשיך לעבוד, בכיף. ייתכן שתרצי לעבוד רק יומיים או שלושה בשבוע, וייתכן שתרצו להתמסר לפעילות אחרת – אמנותית, קהילתית, יצירתית – ולא לעבוד בכלל. החופש הבסיסי הזה, לעשות מה שאתה רוצה הרבה לפני שהגעת מותש לגיל זקנה, הוא האושר. מנסיון. 

כאשר הצריכה נהייתה לערך עליון – סימן להשתייכות, הצלחה, ולזהות עצמית היא הפכה  לדחף שאינו עומד ביחס ישיר להכנסות – נוצר פער, ואת הפער הזה ממלא עולם האשראי. כרטיסי אשראי, תשלומים, מינוס מתמשך, הלוואות מהבנק, הלוואות חוץ בנקאיות, רכישת מוצרים בשיטת 'קנה עכשיו, שלם אחר כך' – כולם מציעים פתרון מיידי לדחף לקנות אך יוצרים תלות מתמשכת שמלווה בריבית, עמלות, תחושת לחץ תמידית והיעדר חופש כלכלי. הפרסומות להלוואות מציגות עולם מאושר שבו יש לך כל דבר שאתה חפץ בו, אך מסתירות את העובדה שהן יוצרות עולם  של עבדות שבוא אין לך את הדבר החשוב ביותר – חופש.

התוצאה? מיליוני אנשים במעמד הביניים חיים עם חובות כרוניים, תלויים בגופים פיננסיים, חסרי כרית ביטחון כלכלית, וכל זה שם הקניה הבאה, שקרוב לוודאי תאבד את קיסמה במהרה. שיעבוד לחוב אינו רק בעיה כלכלית; הוא מצב חברתי, פסיכולוגי, וחינוכי – שבו העצמאות האישית מתחלפת בתלות שקטה במערכת שמרוויחה ככל שאתה מבזבז יותר.

תרבות הצריכה המודרנית משווקת את עצמה כהבטחה לשחרור: חירות לבחור, חופש לרכוש, עצמאות להגשים את עצמנו. אבל מתברר עם הזמן שהחופש הזה לא בא בחינם. מה שאנחנו רוצים (בניגוד ל'צריכים') הוא אינסופי כאמור, ועל כן גם המימון שלו דורש מאמץ אינסופי. זוהי גלגלת העכברים – פול גז ונשארים עם כלום. הצריכה המופרזת דורשת מאיתנו לעבוד יותר, לא מתוך מימוש עצמי, אלא כדי לתחזק את סגנון החיים שהפך מנורמה לפולחן. העמוד 'בואו נעשה חשבון' יראה לך כמה את שורפת על שופינג במקום על חופש. והעמוד 'דרך החיים של האנטי צריכה' יספק לך את הכלים להתחיל ולהמשיך.

במקום עבודה שתשרת את החיים הטובים, החיים הופכים למשרתיה של העבודה, והם לא באמת טובים. יש עבודות טובות, אין ספק. היו לי כאלו – מאתגרות, מעניינות, מספקות, עם אנשים חכמים. הבעיה היא כאשר הן לא – וגם העבודות הטובות ביותר עשויות להישחת בשלב מסוים – ואתה תקוע איתן. אנחנו עובדים שעות ארוכות, לוקחים לעיתים עבודות נוספות, ממשיכים לעבוד דרך הווטסאפ והמייל גם כשאנחנו בבית, יוצאים לחופשות קצרות – הכול בשביל לממן את החוב של הקיום הצרכני, או ליתר דיוק, של הזהות הצרכנית.

מדובר בשעבוד מודרני מסוג חדש, ללא שלשלאות או ריצוע האוזן על המשקוף, אך עם מיילים בלתי פוסקים; ללא אדון, אך עם לוגו החברה על הכובע. ייתכן שזו המהפכה העמוקה ביותר של תרבות השפע: היא שכנעה את האדם החופשי לשעבד את זמנו מרצון, בתמורה לדברים שאינו צריך או שמייצרים סיפוק רגעי. כאשר אי אפשר להכריח בחוק או באלימות להכריח אנשים לעבוד עבור בעלי הון, נמצאה דרך חדשה שמתאימה בדיוק לשיטה הכלכלית החדשה:  שטיפת מוח להגברת הצריכה, ודרכה הפיכת האדם לעבד. אתה לא עבד של הבוס, אלא של התשוקה שלך – שלך! – להשיג תמיד עוד קצת משהו, קצת יותר.

אין לזלזל ברצון האנושי להשיג יותר. זהו אחד מיסודות האנושיות. הסיפור הראשון בתנ"ך מאפיין היטב את טבע האדם ככזה שרוצה את מה שאין לו: אדם וחווה חייבים לאכול דווקא מהעץ האחד בכל הגן שאלוהים אוסר עליהם. מה שכבר יש להם – גן עדן! – לא מספיק. אחד העונשים שהם חוטפים על כך הוא 'בזיעת אפיך תאכל לחם', כלומר עונש העבודה הלא נעימה.

בעיני המקום העיקרי בו טעה מרקס בתורת ה-, ובכן, מרקסיזם, הוא בדיוק זה. חוסר הבנה שאנשים רוצים יותר. עוד. תמיד עוד. הם לא רוצים שיהיה להם כמו כולם, אפילו אם זה מבטיח להם דיור, מזון, רפואה ותרבות. הם מעדיפים להתחרות על 'יותר' למרות ההסתכנות בהפסד או בגירוש מגן-עדן. הטבע האנושי הזה לרצות את מה שאין, לרצות יותר ממה שיש, אינו שלילי בעיקרו והוא זה שהוביל להמצאות מרהיבות ולהתקדמות האנושית במדע וברפואה – אבל הוא משמש היטב גם את אלו שרוצים שנקנה יותר ושנהפוך בתוך כך לאסירים של מקום העבודה שלנו.