קוראים לי שרון רוטשילד, נעים מאוד.

מה עושה אותי מומחית לאנטי-צריכה?

(1) עשיתי את זה בעצמי:

כמו כולם גם אני צרכתי כל החיים, העברתי את כספי לתאגידים תמורת מוצרים שנים רבות. חשתי את התחושה הזאת של הציפייה שמוצר צריכה יהפוך אותי למאושרת יותר אבל זה קרה רק לעיתים נדירות. כנערה וכאשה, שמתי לב ללחץ החברתי להתלבש באופן מסוים, להיות מטופחת, ולשמור על התדמית החברתית שלי – דרך קניית דברים. אני זוכרת שכזוג צעיר היינו עניים מאוד למרות שעבדנו, ושלא היה לנו כמעט כלום (רק אהבה וצחוקים). אני זוכרת שכמעט ושקענו לתוך חוב שהוא כלא, וגם שניצלנו מזה בזכות נחישות והצטמצמות. היו לנו אחר כך תקופות ארוכות של שפע מוחלט, ורכשנו כל מה שבא לנו ולילדים. 

עבדתי בעבודות שאהבתי ושגרמו לי סיפוק רב, וגם בכאלו שהיו משעממות או לא מוסריות ושגרמו לי לשנוא את החיים, אבל הייתי חייבת להמשיך לעבוד בהן כי צריך להרוויח כסף. הבנתי כמה קשה להרוויח כסף, ומה המשמעות של הקללה האלוהית 'בזעת אפיך תאכל לחם'. ראיתי פרסומות בטלוויזיה ואחר כך גם באינטרנט, ובהם את כל המוצרים המיותרים האלו שמנסים לדחוף לי כדי שאתן מהכסף שלי.

את כל זה כולם עברו ובמובן הזה כולם מומחים ל'צריכה', אבל אני רציתי כל השנים להבין למה כל הדברים האלו עובדים ככה ולא אחרת, ומי מניע את כל זה. אני פשוט לא בחורה 'זורמת'; לא מוכנה לעשות שום דבר מבלי להבין למה אני עושה אותו.

לפני כעשר שנים פתחתי בניסוי במטרה להגיע לעצמאות כלכלית – והורדתי את הצריכה למינימום. כל שקל שיצא נשקל בכובד ראש. בתוך כשש שנים חסכנו מספיק בשביל להפסיק לעבוד. מטורף כמה קל זה היה. 

(2) למדתי וחקרתי:

 בגיל מבוגר יחסית עשיתי תואר שני ב'לימודי תרבות' וקראתי ספרים של אנשים חכמים – מרקס, פרויד, אדורנו, גראמשי, ג'יימיסון ורבים אחרים. למדתי שהתנהגות 'מובנת מאליה' והערכים 'המקובלים' בחברה הם תמיד – תמיד! – אלו שבעלי ההון והכוח מקדמים, והם עושים את זה כדי לשמור על ההון והכוח שלהם. כשמוקדי הכוח משתנים, גם האידאולוגיה החברתית משתנה פתאום. זה הפך אותי לחשדנית (כמעט פרנואידית בתקופה מסוימת) ולאורך זמן לכזאת שמנסה לפענח מהו המנגנון שנמצא מאחורי הערכים המקובלים, ובמה מנסים לשכנע אותי בכל סדרה תמימה בטלוויזיה.

קראתי גם את פוקו, בורדייה, הארווי ואחרים כדי להבין את מאפייני העידן התרבותי הלא-ייאמן בו אנו חיים – הפוסטמודרניזם. קראתי את הכלכלנים הביקורתיים – רוביני, פרודון, מנדל, היקל – וגם את הפחות ביקורתיים בכדי להבין את השיטה הכלכלית השלטת בעידן שלנו – הקפיטליזם הניאו-ליברלי. קראתי על היחסים בין כסף וכוח פוליטי, על הקשר בין עמדות פוליטיות למצב הכלכלי, בין פיתוחים טכנולוגיים לעליית אידאולוגיות חברתיות חדשות, על שיטות חברתיות אלטרנטיביות, על מה שהיה כאן בישראל לפני הניאו-ליברליזם ואיך זה נחרב.

קראתי וקראתי וקראתי, ובסוף כתבתי על זה דוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספציפית – על השינוי בהרגלי הצריכה שהתחולל בישראל בסוף שנות ה-70 במקביל לשינוי אידאולוגי מחברה סמי-סוציאליסטית בערכיה, לחברה היפר-קפיטליסטית בתחילת שנות ה-80 (ובמקביל כמובן גם למהפך הפוליטי הראשון). הבנתי שהרגלי הצריכה הם בחירה ערכית ומעשה אידאולוגי.

(3) עבדתי כאסטרטגית בחברה שעוסקת באנרגיה נקייה:

מהמוצר לא יצא הרבה, אבל במסגרת בניית האסטרטגיה של המוצר נחשפתי למציאות הנוכחית ולזו הצפויה לנו. הייתי חייבת להכיר את הפתרונות המתחרים ואת ההצדקות לקיומו של המוצר – את הנזק שגורם השימוש באנרגיה שמופקת ממקורות לא מתחדשים (נפט, גז טבעי) – מזיהום אוויר ומחלות ועד אפקט החממה שמעלה את תדירות של אסונות הטבע ועוד עשוי להפוך את חיינו כאן לבלתי נסבלים (ולמרות טענות מכחישי ההתחממות, הדטה היא חד משמעית). הייתי צריכה, כאסטרטגית, להבין איך יראה העולם בשנת 2050 ומה יהיו הצרכים של אז – חקלאות בשטח פתוח לא תהיה אפשרית עוד, בקושי אפשר יהיה ללכת בחוץ, גלי הגירה אדירים ינועו מאזורים שהתייבשו או הוצפו, מים נקיים יהיו מצרך יקר, יוקר המחייה ינסוק, תהליכים של איזון חוזר עשויים להתחיל ולהביא אותנו אל עברי פי פחת.

המפגש עם הצפוי לנו עוד בימי חיינו האלו ובוודאי בחיי ילדינו, היה מזעזע. נוראה עוד יותר העובדה המצערת שמרבית הממשלות וכמעט כל התאגידים אינם עושים שום דבר ממשי בכדי למנוע את העתיד הזה. הם מעדיפים כסף. ההשפעות האקולוגיות של הצריכה המופרזת עניינו אותי במיוחד, בגלל שכבר ידעתי שצריכה היא ביטוי של אידאולוגיה – כלומר תוצר של ההון והכוח השליטים שמקדמים אותה לשם מטרות שהן כמעט תמיד – כסף לכיס וכוח פוליטי.   

(4) אני מאוד אוהבת טבע

– פחות אוהבת אנשים, אבל ממש אוהבת טבע. לא רק אוהבת, גם מתפעלת ממנו ומעריצה אותו – את השלמות, את המורכבות, את הגיוון, את הפתרונות היפים והיצירתיים. אין גבול לכמות סרטי הטבע של נשיונל גאוגרפיק שאני יכולה לראות…

הטבע מושלם – שיווי המשקל הטבעי שיודע להשיב למסלול חיים שפרצו מגבולם ופוגעים בחיים אחרים הוא צדק מוחלט. כל עלה ירוק שאני רואה ככה סתם בגדר החיה שברחוב, מזכיר לי שהוא למעשה מכשיר בין-גלקטי שיודע לקבל אור (פרוטונים) משמש שנמצאת במרחק מיליוני קילומטרים מכאן ולהמיר אותו בעזרת כמה פחמנים מהאוויר לכדי רב-סוכרים שכל שאר בעלי החיים יכולים לאכול אותם. שום מכשיר שבנה האדם לא מסוגל לעשות את זה. כל עלה כזה גם מייצר את החמצן שכולנו נושמים, ומקטין את כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. יצירה מושלמת! כן, לפעמים אני לא מתאפקת ומחבקת עץ ברחוב.

קליפת הבננה היא האריזה הכי גאונית שראיתי: גם שומרת על התכולה שבפנים, גם מסמנת את רמת הטריות שלה, גם אטומה לחרקים וגם נפתחת בקלות. גאונות של הטבע! כל חיפושית בצבע ירוק-כחול-כסוף יפה בעיני מכל הבגדים הנוצצים, וכל חתול הוא התגלמות של כוח החיים. בקיצור – חובבת טבע שלא יכולה להתייחס אליו כמשהו מובן מאליו.

זה פוגע בי, משגע אותי ממש, שאנחנו הורסים את העולם המושלם שלנו. פעמים רבות אני חושבת שעדיף היה שהמין האנושי לא היה נברא כלל כיוון שהוא וירוס קטלני שהתיישב על הכדור. וירוס שבטוח שהטבע וכל פלאיו נבראו רק בשבילו ומוכן להשמיד את הכל בשביל עוד קצת כסף בכיס. התמונות של חופים מכוסי פסולת ביגוד, של אדמה מתה לאחר כריית ליתיום, של דגים מלאי פלסטיק, של ציפורים גוססות בתוך דליפות נפט – כל אלו מצערים אותי עד בלי די.

הנחמה שלי קשורה גם היא באמונה בכוחו של הטבע: עידן האדם (האנתרופוקן) הוא קצר כל כך ביחס לחיי הכדור שלנו שאילו היה משך חיי הכדור עד כה היה יממה, ההומו-סאפיינס צץ בשנייה האחרונה לפני חצות. אנחנו כרגע בשנת 2025 ואילו היינו ממספרים את השנים בפורמט של שמונה ספרות –  00002025 – זה היה נותן לנו פרופורציה טובה יותר על חשיבותנו במקום הזה. זה עולם שהתקיים שנים רבות כל כך לפנינו והחלים מתקופות קשות של חום וקור ומטחים אלימים ורדיואקטיביים מהחלל, והוא יחלים גם מהאנושות האגואיסטית והאלימה שלנו. הצמחים יכסו מחדש את גבעותיו, הבניינים והמכוניות יתפוררו לאבק, והמים והאוויר יתנקו מחדש בתוך מיליון שנה בלבד, או הרבה פחות מזה. חיות חדשות וישנות ימשיכו לחיות בשיווי משקל את חייהם, וגן העדן יחזור לפרוח אחרי שיבעט החוצה את אדם וחווה.