מאחורי כל מוצר שנקנה ונזרק במהירות מסתתר מסלול ארוך של פגיעה סביבתית. ייצור המוני של מוצרים זולים מצריך כרייה מסיבית של משאבים, שימוש באנרגיה מזהמת ושינוע חובק עולם שמותיר טביעת רגל פחמנית עמוקה בבוץ. כשמוצרים מיוצרים כך שלא יחזיקו מעמד הם הופכים במהרה לפסולת תעשייתית; האדמה מתמלאת באשפה, הים נמלא במיקרו-פלסטיק ומערכות אקולוגיות שלמות ניזוקות. בפועל רק חלק קטן מהפסולת באמת ממוחזר; מרביתה משונעת למקומות אחרים, נשרפת או נטמנת. התוצאה היא חורבן, לא כתוצאה ממחסור, אלא דווקא מתוך שפע הדוניסטי.

מיצוי משאבי טבע – צריכת היתר דורשת כמויות עצומות של חומרי גלם – עץ, מתכות, מינרלים, מים, ונפט, שמקורם במשאבי טבע מוגבלים. התוצאה היא תהליך מואץ של חציבה, כריתה וקידוח. כשקונים בגדים כל שבוע, סמארטפון חדש כל שנתיים, או תוספי תזונה לפי טרנד בטיקטוק, מזרזים את קצב השימוש במשאבי הטבע. מכוני מחקר מעריכים שכבר היום אנו צורכים כאנושות יותר ממה שהכדור מסוגל לייצר מחדש. בכל שנה שעוברת אנחנו גומרים את 'התקציב' הסביבתי שלנו מוקדם יותר: עצים נכרתים מהר יותר ממה שהם צומחים, מי תהום נשאבים מבלי שיתמלאו מחדש בגשם או בשיטפונות, ומתכות נדירות נעלמות במכשירים שלא ממוחזרים. המשבר הוא לא רק אקלימי אלא גם משבר חומרי, גולמי, בסיסי. באתר של overshoot day ניתן לראות שבשנת 2025 מחצית מהמדינות על הכדור גמרו את המחסנית עוד לפני יוני. מיצוי המשאבים אינו 'בעיה של אחרים' או של דור העתיד, הוא טמון באוזניות החדשות שקנינו, בשולחן שבחרנו להחליף כי משעמם או באותה חולצה שהגיעה עם שליח תוך 48 שעות ומחירה הזול כולל בתוכו נהר מורעל שכבר לא יהיו בו דגים ויער שנכרת וכבר לא יהיו בו תוכים ושרכים.

ייצור אנרגיה ופגיעה באקלים – כל מוצר שאנחנו קונים יוצר בעזרת אנרגיה. האנרגיה הזו לא נופלת ריחנית מהשמים כמו אקס-ניהילו, אלא מופקת בעיקר מדלקים מאובנים (פחם, נפט וגז טבעי) שנוצרו בתהליך שלקח מאות אלפי שנים. המאובנים שלנו מפעילים מפעלים, משנעים סחורות, מחממים תנורים, ומניעים משאיות ואופנועים- כל מה שנדרש לשרשרת אספקה עסוקה ויעילה. שריפת דלקים פולטת גזי חממה – בעיקר פחמן דו-חמצני – ש'עוטף' את כדור הארץ כשק יוטה על ראשו של מעונה ולא מאפשר לחום לצאת. אנחנו צורכים יותר ולכן מייצרים יותר, וכך ממשיכים להדק את השמיכה הזו סביב הכוכב שלנו. כל קנייה מיותרת היא עוד קצת חום שאין לו לאן לברוח. העלייה בצריכת החשמל – לתאורה, ייצור, לתקשורת, לכריית ביטקוין!  לשרתי AI! – מחייבת עוד תחנות כוח, עוד קווי חשמל ועוד מקורות אנרגיה, וכשמקור האנרגיה אינו מתחדש (ודלקי מאובנים אינם מתחדשים בקצב רלוונטי) הפגיעה מצטברת. המעגליות של השימוש במיזוג וקירור דומה למעגליות של עוני וחוסר השכלה: העולם מתחמם אז צריך עוד מיזוג, משתמשים בעוד מיזוג אז העולם מתחמם. 

זיהום סביבתי – כשאנחנו צורכים יותר, אנחנו לא רק שואבים יותר מהגלובוס, אנחנו גם פולטים יותר; יותר פסולת, יותר כימיקלים, יותר גזים. הזיהום מופיע בכל שלב של מחזור החיים של המוצר, מכריית חומרי הגלם, דרך הייצור, דרך ההובלה, ועד לפח. זיהום תעשייתי כולל חומרים רעילים ממפעלים שנשפכים לקרקע ולמים – מתכות כבדות, צבעים סינתטיים, חומרים משמרים וכימיקלים נדיפים. רבים מהם אינם מתפרקים באופן טבעי ולכן הם מצטברים במי תהום, בשרשראות מזון, ובסופו של דבר, כמו לאסי, הם חוזרים הביתה אל גוף האדם שזיהם. דמיינו שארוחת הערב הבריאה שלכם כוללת דגים שבלעו מיקרו-פלסטיק מבדים שהושלכו וירקות שגדלו באדמה מזוהמת מחומרי הדברה והושקתה במים עם שאריות תרופות – בתיאבון.

זיהום פלסטיק הוא תוצר של עידן הצריכה – מיליוני עטיפות, שקיות, בקבוקים ואריזות חד-פעמיות שלא מתכלות ומוצאות את דרכן לנהרות, ימים ויבשות. האוקיינוסים שלנו כבר מכילים "איים" של פסולת פלסטיק שחלקם בגודל של מדינה. במקום דגים – בקבוקי פלסטיק, במקום מדוזות – שקיות ניילון. מיקרו-פלסטיק נמצא כיום בכל מקום, כולל במוחנו ובחלב אם, במעמקי האוקיינוסים ובפסגות ההרים הגבוהים ביותר. מסוכנת לא פחות הפסולת האלקטרונית, סוג הזבל שצומח בקצב המהיר ביותר ומכיל חומרים מסוכנים כמו כספית, עופרת וקדמיום – שנזקם נמדד בעידנים. בקיצור, כל חפץ שאנחנו צורכים, במיוחד אם הוא חד-פעמי, קצר-חיים או לא שימושי  – משאיר אחריו שובל של לכלוך וזיהום נצחיים לא פחות מהשובל הדיגיטלי שלנו.

הצטברות פסולת – צריכת היתר יוצרת הרים של פסולת. כמעט כל חפץ שנקנה סופו להגיע במוקדם או במאוחר לפח ומשם לשריפה או לקבורה – זצ"ל. מוצרי פלסטיק – שקיות, עטיפות, בקבוקים, סכו"ם, קופסאות – משמשים אותנו לעיתים דקות ספורות אבל נשארים בסביבה שנים רבות. כל שקית שלקחת מהסופר עוד תזכה להכיר את הנינים שלך. גם בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, צעצועים ורהיטים מושלכים כלאחר יד כאשר מגיע מודל חדש יותר.  הפסולת הזו לא נעלמת, היא רק נעלמת מעינינו, נשלחת 'למיחזור', מועברת למדינות אחרות, נשרפת, נקברת, מוטבעת, אבל בעצם רוחה נשארת כאן, על הכדור, רודפת אותנו לתמיד.

פסולת היא חובבת נסיעות. הזבל של המערב העשיר, בדומה לבעליו, אוהב אתרים אקזוטיים בעולם השלישי. מה שמוצג אצלנו במערב כ'מיחזור' הוא למעשה 'שינוע של הבעיה למקום אחר'. אחרי שסין סגרה את שעריה לאשפה, הפכו מלזיה ואינדונזיה ליעדים מרכזיים לפסולת פלסטיק שמסלקות ביצוא מדינות מפותחות כמו ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה וגרמניה. קהילות מקומיות גילו פתאום שיש להם שכנים חדשים – מכולות מלאות בפלסטיק מזוהם ובלתי ניתן למיחזור. ערים וכפרים מקבלים טונות של פסולת אורגנית ופלסטית שחלקה מועבר למיחזור אך רובה נזרק לנהרות, נשפך לים או נשרף תחת כיפת השמיים.

אמנם היכולת של כל אחד מאיתנו לבדו להשפיע על המערכת האקולוגית דרך אנטי-צריכה מוגבל' אבל זה התחום היחידי בו אנחנו, אני ואתם, יכולים לעשות בכלל משהו ממשי, ליצור לחץ על מקבלי החלטות ועוד לייצר לעצמנו בונוס בדמות יתרון כלכלי.

                      המשך אל המחיר החברתי של הצריכה